״לְכוּ חִקְרוּ אֶת הָאָרֶץ״: הקמת החברה לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה
דותן גורן
בעקבות גילויה מחדש של ארץ–הקודש במרוצת המאה הי״ט ושקיעת האימפריה העות׳מאנית מן המחצית השנייה של מאה זו, התחזק מעמדן המדיני של המעצמות הזרות בארץ–ישראל והן שיגרו משלחות מחקר לתור את ארץ התנ״ך לאורכה ולרוחבה ואף הקימו חברות לחקר ארץ–ישראל ולימודהּ. בכך עסקו גם מוסדות דת נוצריים. במקביל, בקרב יהודי ארץ–ישראל והתפוצות גברה ההתעניינות בעברה ההיסטורי של הארץ ובייחוד בתולדות היישוב היהודי, שהתקיים בה במשך הדורות. העיסוק היהודי בידיעת הארץ התנהל בשלהי התקופה העות'מאנית בשלושה ערוצים חברתיים עיקריים: תנועת ההשכלה היהודית באירופה, בני ״היישוב הישן״ בארץ, ובייחוד בירושלים, ואנשי ״היישוב החדש״ והתנועה הציונית. עם זה, לא קמה במהלך התקופה שום התארגנות יהודית לקידום המחקר והלימוד של ארץ–ישראל. והנה, בערב מלחמת העולם הראשונה, כמשקל–נגד להגמוניה הנוצרית בשדה המחקר, נוסדה ״חברה יהודית לחקירת ארץ–ישראל״ (לימים ״החברה לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה״). היה זה ניסיון ראשון מצד אנשי ההשכלה ביישוב היהודי להקים גוף ממוסד במטרה לחקור את ארץ–ישראל. במאמר זה אציג את הנסיבות שהובילו להקמת החברה, אתאר את שלבי התארגנותה ואעמוד על חידוש פעילותה לאחר המלחמה.
הקמת החברה
היוזמה להקמת ״חברה יהודית לחקירת ארץ–ישראל״ שהתעוררה בארץ–ישראל כללה שני מרכיבים חברתיים מרכזיים: (א) מחנכים אנשי ״היישוב החדש״, שהשתלמו באירופה ועלו ארצה, כדוגמת ד״ר אברהם יעקב ברור וד״ר אברהם ברוך רוזנשטיין; (ב) משכילים שצמחו מתוך ״היישוב הישן״, כדוגמת דוד ילין וישעיהו פרס. בצעדיה הראשונים של החברה שקד רוזנשטיין ביפו על דרכי פעולתה והתארגנותה, וצירף לשורותיה אנשי רוח ומדע. הוא עמד בקשר עם ידידו ברור, שפעל במקביל באופן דומה לביסוס החברה בקרב משכילי ירושלים. לטענת האחרון, נוסדה החברה בחנוכה תרע״ג (דצמבר 1912). בשבועות הבאים דיווח העיתון ״האור״ על ההכנות להקמתה וציין כי בדעתם של העוסקים במלאכה לייסד מוזיאון בירושלים, להוציא לאור רבעון מחקר ולהקים ברחבי הארץ תחנות מטאורולוגיות. באמצעות כינון החברה באופן רשמי ביקשו ברור ורוזנשטיין לאחד לעבודה משותפת את הסניפים בירושלים וביפו, וכך להפיג את המתיחות ששררה ביניהם. למימוש התכנית נבחרה ועדה מארגנת, שעליה הוטל לנסח את תקנות החברה ולגבש לה תכנית עבודה. כשבועיים לפני כינוס אספת–היסוד שלחה הוועדה לפעילים ולאנשי ציבור הזמנות לטקס, שנערך בבית הספרים הלאומי בירושלים בכ״ח אדר ב' תרע״ג (6.4.1913). מקום מושבה המרכזי של החברה נקבע בירושלים והסניף שפעל ביפו היה משני. מפאת פעילותו הציבורית והמחקרית הענפה התמנה ילין ליו״ר ועד החברה, וברור שימש מזכיר. לניהול ולארגון החברה התמנה ועד ירושלמי שחבריו היו ד' ילין, א״י ברור, א״מ מזי״א וא״מ ליפשיץ. עם חברי ועד הסניף היפואי נמנו א״ב רוזנשטיין, א״ש ולדשטיין ומ' בורוכוב. המניע העיקרי להקמת החברה בעת ההיא היה הרצון לתת מענה למוסדות המחקר הזרים לחקירת ארץ–ישראל, ששלטו בכיפה ללא עוררין, כהגדרתו של ברור:
...חרפה שברה את לבנו לנוכח פעולותיהם של נכרים — בריטים, צרפתים וגרמנים — בחקר ארץ–ישראל. אפילו לרוסיה הצארית היתה חברה מדעית לחקר ארץ–הקודש, ואילו אצלנו עסק בחקירת הארץ ובפרסום קבצים מדעיים ובאיסוף חומר עליה רק איש אחד [ר' א״מ לונץ],* שהיה כבר זקן כושל...עיוור זה למעלה משלושים שנה...
אולם היו עוד כמה סיבות משניות להקמת החברה: בחורף תרע״ג (1912/13), נתגלתה ברחוב יפו בירושלים מנהרה המוליכה לעיר העתיקה, שנסתמה בטרם נחקרה באופן מדעי. בעת ההיא גם רווח בשווקי העיר העתיקה המסחר בממצאים ארכאולוגיים בלא פיקוח. אלה היו רק דוגמאות לחולשת הממשל העות'מאני בכל הנוגע למחקר הארכאולוגי בארץ–ישראל. לאור זאת עלה בדעתו של ברור לייסד ״מעין מחלקת עתיקות״, שתפקידה יהיה לבחון את הממצאים הארכאולוגיים שיתגלו ברחבי היישוב היהודי בארץ, ועליה תוטל האחריות להעברתם לבית הנכות העברי שב״בצלאל״ בירושלים. היוזמה להקמת האוניברסיטה העברית, והקמת מכוני מחקר יהודיים לחקירת ארץ–ישראל בחסות אנשי אקדמיה ובתמיכת פילנטרופים יהודים באירופה ואמריקה, תרמו גם הן להחלטה לייסד את החברה.
התארגנות החברה וניסוח תקנותיה
שבוע לאחר הקמת החברה (באפריל 1913) הודיע ילין למנחם אוסישקין, ראש ״הוועד האודסאי״, על ייסודה ופירט את מטרותיה, את אופי חבריה ואת צעדיה הראשונים:
...בשבוע שעבר נתבסס כבר יסודה של ״החברה היהודית לחקירת ארץ ישראל״, אשר שמה לה למטרה את חקירת הארץ בעבר ובהוה, גם מהצד הארכאולגי וגם מהצד המדעי–הטבעי. ישנם לנו כבר יותר מארבעים חברים בירושלם וביפו ובמושבות, אנשים בעלי השכלה גבוהה, ומהם גם בעלי מקצועות הנוגעים למטרת החברה, ועתה נשתדל להשיג גם חברים תומכים בא״י ובחו״ל. ע[י]בדנו כבר התקנות ובקרוב נפרסמן...
ילין בירך על היוזמה להקמת האוניברסיטה בארץ–ישראל, והביע תקווה כי בכל החלטה שתתקבל ״...יוסד המוסד בירושלם, ורק בזאת יוכל למצא לו אהדת כל מפלגות עמנו״. לדבריו רכש הנדבן היהודי–אמריקני נתן שטראוס מגרש בעיר בסכום 30,000 פרנק והתכנית היא שעליו ייבנה מכון ארכאולוגי. בחלוף חודש (מאי 1913) התפרסמו בעיתונות העברית הארץ–ישראלית תקנות ״חברה יהודית לחקירת ארץ–ישראל״ והוצגו מטרותיה, תכנית עבודתה ומסגרתה הארגונית: ״(א) חקירה מדעית בכל המקצועות הנוגעים לידיעת הארץ; (ב) הפצת ידיעות מדעיות על אודות ארץ–ישראל בלשון העברית; ג) שמירת שרידי עתיקות הארץ ויקרות הטבע בה; ד) אספת כל הנוגע לידיעת ארץ–ישראל״. למטרות הסברה הפיצה החברה קול–קורא, שבו הודגשו חשיבותה הלאומית ויתרונותיה על פני מוסדות המחקר הזרים הפועלים בארץ–ישראל. ה״קול קורא״ נשלח לעיתונות היהודית ולאנשי מפתח בארץ ובתפוצות, בצירוף שאלון למועמדים להצטרף לחברה, והוא אמור היה להביא לקידום יעדיה ולעיצוב תכניה בעתיד:
...החברה שואפת לחקירת ארץ אבותינו בעבר ובהוה. ביחוד תשים לב לתקופות שבהן ישב עמנו על אדמתו. פה יש לפניה עוד כר נרחב לעבודה ע״ד [על דבר] התקופה שאחרי חרבן הבית השני, זמן יצירת המשנה, התלמוד הירושלמי והמדרשים, שבהם לא נגעו חכמי הנוצרים כמעט כלל... נשתדל להכיר גם את המצב הנוכחי הכרה מדעית, הן במה שנוגע לטבע הארץ: הריה ועמקיה, מערותיה ונחליה, צמחיה וחיותיה, והן בנוגע לתושביה וביחוד לתושביה היהודים לעדותיהם השונות...מעלה יתרה יש לחברתנו הצעירה על שאר החברות שנוסדו לפניה, כי היא נוסדה בארץ בעצמה וחבריה יושבים בה... יכולים אנו להוציא הרבה דברים לפעל מה שיכבד הרבה יותר לזרים הבאים הנה למרות כספם הרב ובקיאותם, כי לנו יש פה עם משכיל שיעזר לנו הרבה... אם יבין את ערך עבודתנו. אם נשים לב לעת עתה רק לחפירות הנעשות לצרך מעשי במקומות שונים, נוכל ג״כ לאסף חמר מדעי בכל מקום הסטורי וביחוד בירושלם. הזרים יסדו תחנות מטרולוגיות במקומות מעטים ואנו נוכל ליסד רשת שלמה ממט[ו]לה עד ג'ממה [רוחמה]. אין לנו אמנם ממשלה או כנסיה עשירה שתיסד לנו מכונים ושתחזיק חוקרים מיחדים, אבל בצרוף הכחות המפזרים בארץ ואמוצם נוכל לפעול הרבה מאד. חוץ מהמטרה המדעית הראשית הציבה לה החברה עוד מטרה מעשית להפיץ את ידיעות הארץ בין המוני עמנו בארץ וחו״ל ע״י הדפסת חוברות מדעיות פפולריות וע״י טיולים מדעיים וע״י העזר שנעזר לחברינו מחו״ל בבואם לתור את ארצנו. החברה תשתדל גם לשמר על שרידי העתיקות ויקרות הטבע שלא יאבדו בידי פראים ושלא יוצאו לחו״ל ע״י תגרים [סוחרים] שרק לבצעם ישימו עיני[ה]ם ולבם.
הבשורה על דבר הקמת החברה זכתה לאהדה רבה בקרב יהודים, ובכללם חוקרים ואנשי אקדמיה, מארץ–ישראל ומהתפוצות, והם שלחו ברכות הקוראות להצלחת מפעלה ״...וישר כחכם על הדבר הטוב והמועיל (כמעט קדוש אומר לו) אשר עשיתם ובודאי שבכל מקום אשר שם אוהבי ארצנו הקדושה ואוהבי עמנו ודתנו שם תמצאו חברים ועוזרים ויהי ד' אלקיכם אתכם ותעלו״.
בחודשים הבאים הוסיפו מייסדי החברה לנהל פעילות הסברה בארץ–ישראל ובחו״ל כדי לצרף חברים ולגייס תמיכה כלכלית לעבודתה. בשלהי תרע״ג (ספטמבר 1913) הרצה רוזנשטיין על נחיצותה של החברה ומטרותיה בגימנסיה העברית ״הרצליה״ שבה לימד. הוא ביקש מהנוכחים, ובכללם מורים מהמושבות, לשתף עמה פעולה ולהעביר לידיה מידע הנוגע לעבודתה. במקביל יצא ברור לקונגרס הציוני הי״א בווינה כדי לעשות נפשות למען החברה בקרב צירי הוועידה ומוזמניה. הוא קיווה כי בסיועו של ילין, שנסע לקונגרס כשליח ״החברה להחזקת המקומות ההיסטוריים בארץ–ישראל״ (חלמה״ב), יזכה להיפגש עם ההנהגה הציונית. עד מהרה נתבדתה תקוותו והוא נועד רק עם אישים מדרגה שנייה ושלישית, שהביעו הסכמה עקרונית להקמת החברה אך התייחסו בהתנשאות למטרותיה: ״עסקו לכם בחקר הארץ להנאתכם, אבל אנו באנו להרבות קולוניות [מושבות] בפלסטינה״. עם שובו לירושלים, טבע ברור בקלחת ״מלחמת השפות״, שהחלה בימי שהותו בקונגרס. התנהלות הצדדים בנושא החשוב לו אכזבה אותו והוא יצא את הארץ בחורף תרע״ד (1914) לחופשה, עד שייווצרו תנאי עבודה תקינים בבתי הספר. במהלך חופשתו, בעודו בחו״ל, פרצה מלחמת העולם הראשונה וכל התכניות בדבר המשך התפתחותה ועבודתה של החברה הוקפאו. בזיכרונותיו ציין ברור כי עוד לפני פרוץ המלחמה התנהלה מלחמה על לב התורמים בין ״חברה יהודית לחקירת ארץ–ישראל״ ובין החלמה״ב, שפעלה לקניית אחיזה באתרים בעלי משמעות סמלית לעם היהודי בארץ אבותיו, אשר בראשות שתיהן עמד ילין: ״...מי שקיבל מכתבים מ׳הקרן׳ [חלמה״ב] ואחר כך מהחברה לחקירת ארץ–ישראל התיחס בחשד לשתיהן, כי חברות וקרנות עם שמות גדולים התקימו... בירושלים ללא תועלת ממשית, פרט ליונקים מהן...״
חידוש פעילות החברה בתקופת המנדט
לאחר מלחמת העולם הראשונה לא שבה החלמה״ב לפעילות והקיץ הקץ על קיומה. הסיבות לאי–חידוש עבודתה בתקופת המנדט אינן ברורות לגמרי, ויש לשער כי כמה גורמים חברו לכך. בראשית תקופה זו (פברואר 1920) עמדה על הפרק סוגיית איחוד המוסדות התרבותיים בארץ–ישראל תחת חסות ״ועד הצירים״. נראה כי משחודשה פעילותה של ״חברה יהודית לחקירת ארץ–ישראל״ הכריע ילין את הכף לפירוק החלמה״ב, למען הצלחת הראשונה. להפסקת עבודתה של החלמה״ב תרמה גם מדיניות הממשל הבריטי בכל הנוגע למקומות הקדושים ולאתרים היסטוריים בארץ–ישראל, שהתבטאה בהחלת עיקרון ״הסטטוס–קוו״ המנדטורי במקומות הקדושים, בהקמת מחלקת העתיקות הממשלתית (יולי 1920) ובפרסום חוק העתיקות הממשלתי (אוקטובר 1920), שראשיתו בפקודת העתיקות (1918) מטעם הממשל הצבאי. בפועל הגבילה מדיניות זו את רכישתם של אתרים בעלי ערך היסטורי ומנעה את שיקומם בידי יהודים. לאחרונים לא נותרה ברירה אלא לבצע בהם חפירות ארכאולוגיות ולכך ניתן האישור ממחלקת העתיקות הממשלתית רק למוסדות ארכאולוגיים רשמיים. נוסף לכך, הוקפאו כל עסקות המקרקעין ונסגרו משרדי הטאבו בהוראת הממשל הצבאי. רק עם הקמת הממשל האזרחי ופרסום פקודת העברת הקרקעות (ספטמבר 1920), נפתחו משרדי האחוזה וחודש הסחר בקרקעות.
בשנה שלאחר המלחמה נעשו ניסיונות מספר מטעם ראשי ״חברה יהודית לחקירת ארץ–ישראל״ לחדש את פעילותה. לדברי רוזנשטיין, סיבות טכניות מנעו את חידוש הפעילות בירושלים וכך במוצאי שבת, ג' בתשרי תר״פ (27.9.1919), החלו כמה חברים יפואיים בהכנות לכינונה. בכ״ו בתשרי תר״פ (20.10.1919) נערכה ביפו אספת–היסוד של החברה המחודשת שנקראה ״חברה עברית לידיעת ארץ–ישראל״. החברה החדשה פרסמה קול–קורא הנושא את השם ״הידעת את הארץ?״, שבו הצהירה על מטרותיה: ״לעזור לחקירת ארצנו ולהפיץ את ידיעתה בין בני–עמנו״, והיו חתומים עליו ד״ר רוזנשטיין (יו״ר), האגרונום ד״ר מלך זגורודסקי (מזכיר) והמחנך ד״ר אברהם צפרוני (גזבר). כחודש לאחר–מכן (15.11.1919), התכנסו בירושלים חברי הוועד הירושלמים של ״חברה יהודית לחקירת ארץ–ישראל״ ודנו בדרכים לחידוש עבודתה. בין משתתפי האספה בלטו ילין, פרס, אליעזר בן–יהודה, יוסף מיוחס, שמואל רפאלי, ד״ר יצחק לוי ונכח בה גם רוזנשטיין. בסיכום האספה הוחלט כי החברה תתרכז בשני יעדים מחקריים: (א) היסטורי–ארכאולוגי, (ב) מדעי–הטבע. הוסכם להזמין לטקס הייסוד את יהודי העיר.
במוצאי שבת, ח' בכסלו תר״פ (29.11.1919), התקיימה באולם בית הספרים הלאומי בירושלים האספה המכוננת של החברה המחודשת, שנקראה מעתה ״חברה עברית לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה״. בפתיחת האספה עמד היו״ר ילין על נחיצות החברה ״...ביחוד עכשיו בתקופת התחיה...״ והדגיש את החשיבות התרבותית והלאומית לחקירת הארץ ורתימת ״כל הכוחות הרוחניים שלנו״ למשימה: ״כל אומות העולם מטפלות במרץ רב בחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה ואנו עומדים מרחוק. לא רק מפני קנאה לאחרים, אלא גם אם לא היו אחרים עוסקים בזה היה עלינו לעסוק במקצוע הזה״. החברה זכתה לתמיכה במטרותיה ולברכתו של רבה של ירושלים, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שנבצר ממנו להגיע לאספת–היסוד:
הנני בכל לב מברך את האספה הנכבדה ואת השאיפה הרוממה שלה לקבע לנו מכון של מדע עתיקותיה של אה״ק [ארץ הקודש]. אקוה, שהועד הנכבד יעסוק ברצינות גם בעבודה ע״ד [על דבר] הרכישה של המקומות ההיסתוריים, שראוי לדעתי לקבע ע״ז [על זה] ועד סמלי מיוחד... ואני תפלה, כי יחדש צור ישראל וגואלו את ימינו כקדם וכל סגולותינו העתיקות משנים קדמוניות יופיעו בחיי עמנו בארץ חמדתנו כימי עולם וכשנים קדמוניות.
לאחר הקמת החברה נמסר ניהולה לידי ועד זמני בראשות ילין, ולצדו פרס בתפקיד המזכיר. במסגרת פעולותיו הראשונות של הוועד הזמני פנו ילין ופרס אל אוסישקין, שעמד בראש ״ועד הצירים״. השניים הדגישו לפניו את כי ״חובה קדושה״ היא לרכוש את התלים גבעת שאול (תל אל–פול) וביתר (ח'רבת אל–יהוד) והסכימו לממן את החפירות הארכאולוגיות שייערכו בהם. בכך ביקשה החברה להקדים את מוסדות המחקר הזרים, שלטשו עיניים לרכישתם. בד בבד התייעצו חברי הוועד הזמני עם הקפטן צ'רלס רוברט אשבי (Ashbee), יועצו האזרחי של מושל ירושלים, רונלד סטורס (Storrs), בשאלה האם על החברה לקבל רשיון רשמי לביצוע חפירה ארכאולוגית בבית פרטי בעיר העתיקה. אשבי השיב כי יש לפנות לממשלה בלונדון לקבלת הרשיון, ויעץ שבעל הנכס יבקש אישור לתיקונים בחצרו, שבמסגרתם ייבחן השטח מקרוב. הוא הוסיף כי אם יתגלו ממצאים חשובים באתר, ידאג להעבירם למוזיאון הממשלתי של ״האגודה למען ירושלים״ (Pro–Jerusalem Society). מתשובתו לא רוו חברי הוועד הזמני נחת: ״...בשום אפן לא נוכל להסכים, שהעתיקות אשר חברתנו תמצא תמסרנה לבית נכאת כללי...״. לפתרון הסוגיה פנו אל אוסישקין (דצמבר 1919) כדי שיפעל למתן הכרה רשמית מצד הממשלה הבריטית בבית הנכות העברי ״בצלאל״ כמוזיאון עתיקות ארץ–ישראלי ״...ושכל החפצים אשר ימצאו על ידנו, יגנזו אך ורק בבית–הנכאת הזה...״. כן דיווחו לו השניים כי השלטונות אישרו את תקנות החברה החדשות. בחלוף חודש (ינואר 1920), פנו שוב חברי הוועד הזמני אל אוסישקין בבקשה לאשר את תקציב העסקתו של ד״ר נחום סלושץ כמנהל המחקר של החברה ועמדו על חשיבותה הלאומית:
חקירת ארצנו ועתיקותיה היא באותה שעה גם חקירת תנ״כנו אנו וחקירת דברי ימינו בכל התקופות השונות; וחקירת הארץ המדעית מצדה הטבעי היא הנחיצות הגדולה לסדור חיינו עליה. ועתה בשעת התחיה הגדולה לעמנו בארצנו, עתה אי אפשר לנו עוד לבלי להיות מן הראשונים בעבודה זו. מרגישים הננו את החובה הלא[ו]מית המ[ו]טלת עלינו להחל ולהמשיך בעבודה במרץ ובמדה רחבה...
זמן–קצר לאחר–מכן אושרה העסקתו של סלושץ בחברה. הוא נתמנה למנהל עבודתה הארכאולוגית ולעורך המדעי של קבציה. בישיבת ועד ״חברה עברית לידיעת ארץ–ישראל״ שנערכה ביפו עורר סלושץ את החברים לשלב כוחות עם ה״חברה עברית לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה״ בירושלים ולפעול כגוף אחד. ״...בנסיונות פרטיים בודדים, לא נוכל להסתפק, ועלינו לרכז את כל הכחות והמפעלים וליצור מוסד אחד כללי, שיתפתח ויתפוס את המקום הראוי לו״. במסגרת זו הוחלט על איחוד שתי החברות לעבודה משותפת ועל הצטרפותם של חברי ועד ״חברה עברית לידיעת ארץ–ישראל״ כחברים ב״חברה עברית לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה״. במקביל עדכן ילין את ברור, ששהה באירופה ועמד לשוב לארץ–ישראל, על חידוש פעילות החברה ורתם אותו למלאכה. בחודשים הבאים עסקו חברי הוועד הזמני של החברה בהכנות לאספה הכללית ועמלו על גיבוש תכנית עבודתה וניסוח תקנותיה. לקידום מטרותיה הם פתחו במסע הסברה לגיוס תרומות וחברים חדשים.
במוצאי שבת, כ״ג באדר תר״פ (13.3.1920), התקיימה בבית הספרים הלאומי האספה הכללית הראשונה של ״חברה עברית לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה״. בדברי הפתיחה שב והדגיש ילין את חשיבות עבודתה העתידית. הוא דיווח כי סלושץ וברור צורפו לוועד המנהל של החברה וציין כי אחדים מחבריו (ילין, בן–יהודה וסלושץ) נמנו עם מייסדיה של ״החברה המזרחנית הארץ–ישראלית (פלשתינאית/פלשתינית?/)״, שהוקמה בירושלים כחודשיים לפני–כן (9.1.1920), במטרה לרתום לעבודה משותפת את המוסדות המדעיים ולהפגיש חוקרים בני עדות שונות (יהודים וערבים, פרוטסטנטים וקתולים), שעסקו בלימוד ובמחקר של ארץ–ישראל ושל המזרח. בהמשך האספה הציג גזבר החברה, ד״ר מזי״א, את מאזנה הכספי וציין כי נמנו בה מאה וארבע–עשר חברים ומרביתם שילמו דמי–חבר. אחר כך מסר פרס דו״ח על התפתחות החברה ובישר כי חברי ״חברה עברית לידיעת ארץ–ישראל״ מיפו הסתפחו אליה. בחודשים שחלפו מאז הקמתה סקרה החברה אתרים היסטוריים בארץ–ישראל לשם בדיקת היתכנות לביצוע חפירות ארכאולוגיות. אולם התעוררו קשיים משפטיים ואדמיניסטרטיביים לתחילת העבודה בשל היעדר מחלקת עתיקות ממשלתית, וכן נדרשו משאבים כספיים ניכרים. לאור זאת החלה החברה בפעילות הסברה בעיתונות היהודית בחו״ל ופנתה לאנשי–שם באמריקה בבקשה לתמוך בה ״בחומר וברוח״. בתוך–כך העניק מיכאל לאנגה מזכרון–יעקב במתנה לחברה את חורבת בית הכנסת העתיק במירון, שרכש ערב מלחמת העולם הראשונה, ותרם לה 1,000 פרנק לרכישת ספרות מקצועית לספרייתה.
באספה הכללית של החברה, שנערכה בבית הספרים הלאומי בט״ז באייר תר״פ (4.5.1920), אושרו תקנותיה, ולניהולה נבחר ועד קבוע של עשרה חברים ירושלמים (ילין, בן–יהודה, פרס, מזי״א, ברור, סלושץ, מיוחס, רפאלי, פרופ' בוריס שץ וד״ר יוסף קלויזנר). ארבעה דגשים מרכזיים שמה לה החברה למטרה: ״(א) הוצאת קובץ מדעי לפרקים ופרסום הכתובות הארץ–הישראליות בחוברות מיוחדות; (ב) ייסוד מכון עברי לחקירת א״י; (ג) פרסום מצב הארץ ע״י הרצאות פומביות; (ד) עשיית חפירות במעמקי אדמת ארצנו לשם גלוי עתיקותיה״.
בישיבותיו הראשונות של הוועד הוחלט להוציא לאור כתב–עת מדעי ששמו יהיה ״ארץ ישראל״, ולהגיש סדרת הרצאות אקדמיות. כן שם לו הוועד למטרה לערוך ולתרגם לעברית את הספרים הבולטים בלועזית העוסקים בארץ–ישראל. בחודשיים הבאים שקד סלושץ על עריכת ספר כתובות עבריות עתיקות שנמצאו בארץ–ישראל ובהכנות לפרסום כתב–העת המדעי של החברה. להשלמת הספר נשלחו נציגים מטעם החברה לאתר כתובות עבריות עתיקות במוזיאונים בקושטא וברחבי אירופה והוזמן ציוד דפוס המותאם לכתב העברי הקדום. כן הוחלט לייסד מכון מדעי, שירכז את המחקרים הנוגעים לחקירת ארץ–ישראל מדיסציפלינות שונות. במקביל לעבודה המשרדית החלו לפעול אחדים מחברי החברה בשטח ובדקו את הימצאותם של הסרקופגים במערת הורדוס שהתעורר חשש להיעלמם. בחודשים הבאים בחנו מנהלי החברה בלוויית פרופ' ג'ון גרסטנג (Garstang), מנהל מחלקת העתיקות הממשלתית, את התיקונים הנחוצים לשמירה על האתרים ההיסטוריים בקבר זכריה הנביא וביד אבשלום בעמק קדרון, למרגלות הר הזיתים.
בקיץ תר״פ (6.8.1920) דיווח העיתון ״דאר היום״ כי סגן יו״ר החברה, בן–יהודה, נועד עם הנציב העליון, הרברט סמואל, וקיבל לידיו את הרשיון המיוחל לניהול חפירות ארכאולוגיות באתרים היסטוריים בארץ–ישראל. בימים הבאים נפתח בית הספר הבריטי לארכאולוגיה בירושלים. במעמד זה נשא הנציב העליון דברים והכיר בחשיבות חקירת ארץ–ישראל. הוא שיבח את המוסדות המדעיים והחוקרים בני כל העמים והדתות והבטיח כי ״...חוקה אחת וזכויות שוות תהיינה לכל החכמים בלי הבדל עם וגזע״. בהזדמנות זו העלה סמואל על נס את הקמת ״חברה עברית לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה״, ואמר שהוא ״סמוך ובטוח בדבר תרומתה העתידית להעשרת המחקר של הארץ״. התפתחותה ופעילותה של החברה בשנים הבאות ראויות למחקר נפרד. אך בל נשכח את עבודתה החלוצית בחפירות הארכאולוגיות בחמת בטבריה (1920-1921) וביד אבשלום בירושלים (1924), שבוצעו בניהולו של סלושץ והיו אבן דרך במחקר העברי של ארץ–ישראל.
סיכום
״החברה לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה״ נוסדה בארץ–ישראל בשנת תרע״ג (1912/13). היוזמה להקמתה הייתה פרטית ובאה מצד משכילים מהיישוב היהודי, אשר ביקשו להקים ארגון יהודי שיעסוק במחקר היסטורי, גאוגרפי וארכאולוגי של ארץ–ישראל. להקמת החברה בעת ההיא חברו כמה מניעים נוספים: שליטתם הבלתי–מעורערת של מוסדות המחקר הזרים לחקירת ארץ–ישראל; אזלת ידו של הממשל העות'מאני בכל הנוגע לחקר ושימור ממצאים ארכאולוגיים; היוזמה להקמת האוניברסיטה העברית; והתארגנות מכוני מחקר יהודיים בתפוצות לחקירת ארץ–ישראל. ערב מלחמת העולם הראשונה עמלו ראשי החברה על ניסוח תקנותיה, גיבוש תכנית עבודתה, גיוס משאבים כלכליים וצירוף חברים חדשים. הקמת החברה זכתה לתמיכה רחבה מצד בני היישוב היהודי בארץ–ישראל ובפזורה היהודית, אך משך פעילותה הקצר עד לפרוץ המלחמה לא אִפשר לה לממש את מטרותיה, והתפתחותה הוקפאה עד לסיום המלחמה. בראשית תקופת המנדט חודשה פעילות החברה ביתר שאת ומאז הפכה לאחת מנושאות הדגל בחקר ובלימוד ארץ–ישראל. במלאות מאה שנה להקמתה, ולאור פעילותה הענפה, מן הראוי שהיא תזכה למקום של כבוד בהיכל התהילה של המוסדות המדעיים לחקירת ארץ–ישראל.
* הסברים ותוספות שלי לציטוטים סומנו בסוגריים מרובעות [ ].
לעיון נוסף
ש׳ אברמסקי, ״אבני דרך בארכאולוגיה הישראלית (עם יובל הארבעים של החברה לחקירת א״י)״, אורלוגין 9 (נובמבר 1953), עמ' 308-316.
י׳ בן–אריה, ״המוסדות הזרים לארכאולוגיה ולחקירת ארץ–ישראל בתקופת המנדט, א״, קתדרה 92 (תמוז תשנ״ט), עמ׳ 135-172.
י׳ בן–אריה, ״המוסדות הזרים לארכאולוגיה ולחקירת ארץ–ישראל בתקופת המנדט, ב״, קתדרה 93 (תשרי תש״ס), עמ׳ 111-142.
י׳ בן–אריה, ״החוק התורכי לחפירות ארכאולוגיות בארץ–ישראל, 1884״, בתוך: ג׳ ברקאי וא׳ שילר (עורכים), נופי ארץ–ישראל: מבחר מאמרים על טבע, נוף וידיעת הארץ מוגשים לעזריה אלון בהגיעו לגבורות, ירושלים תש״ס, עמ׳ 277-282.
י׳ בן–אריה, ״התפתחות לימוד ידיעת ארץ–ישראל בעם היהודי בעת החדשה״, קתדרה 100 (מנחם אב תשס״א), עמ׳ 305-338.
א״י ברור, ״שלושים שנות החברה — יסוד החברה היהודית לחקירת ארץ–ישראל (ירושלים תרע״ג)״, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה, י, חוברת ד (תמוז תש״ג-תשרי תש״ד), עמ׳ 125-128.
א״י ברור, ״מימי נעוריה של החברה העברית לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה — פרק זכרונות״, מערבו של גליל וחוף הגליל: הכינוס ה–19 לידיעת הארץ, ירושלים תשכ״ה, עמ׳ 228-236.
מ״ה ברור וא״י ברור, זכרונות אב ובנו, ירושלים 1966.
ד׳ גורן, ״'ובא לציון גואל': המאמצים היהודיים לקניית אחיזה במקומות הקדושים בירושלים וסביבותיה בשלהי התקופה העות׳מאנית (1918-1840)״, עבודת סיום לתואר מוסמך באוניברסיטת בר–אילן, תשס״ה.
ד׳ גורן, ״החברה להחזקת המקומות ההיסטוריים בארץ–ישראל 1912-1914״, עת–מול 201 (אוקטובר 2008), עמ׳ 11-15.
ד׳ גורן, ״ראשיתה של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה״, אריאל 198-197 (יולי 2011), עמ׳ 103-111.
ד' גורן, ״'רבות נפלאתי על הבנין ההוא״: המאבק להעברתו של בית הכנסת העתיק במירון לבעלות יהודית״, עת–מול 225 (אוקטובר 2012), עמ' 6-9.
א׳ הכהן, ״הידעת את הארץ?״, בתוך: ג׳ ברקאי וא׳ שילר (עורכים), נופי ארץ–ישראל: ספר עזריה אלון, ירושלים תש״ס, עמ׳ 163-157.
י׳ כץ, ״המפנה ביחסם של אוסישקין וחובבי ציון לפיתוח ירושלים ולהקמת האוניברסיטה העברית לפני מלחמת העולם הראשונה״, בתוך: ח׳ לבסקי (עורכת), ירושלים בתודעה ובעשיה הציונית, ירושלים תשמ״ט, עמ׳ 126-136.
ש׳ כץ, ״אהרן אהרנסון: ראשית המדע וראשית המחקר החקלאי בארץ–ישראל״, קתדרה 3 (אדר תשל״ז), עמ׳ 3-29.
י׳ פרס, ״הרצאת דברים על פעולות החברה העברית לחקירת א״י ועתיקותיה״, קובץ החברה העברית לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה, ספר ראשון, חוברת א (תרפ״ה), עמ׳ 91-94.
י׳ פרס, מאה שנה בירושלים, ירושלים 1964.
י׳ שביט, ״׳אמת מארץ תצמח׳: קווים להתפתחות העניין הציבורי היהודי בארכאולוגיה (עד שנות השלושים)״, קתדרה 44 (תמוז תשמ״ז), עמ׳ 27-54.
