ראשיתה של החברה העברית לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה ופעולותיה מול מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט
רוני רייך
החברה לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה נוסדה פעמיים. הפעם הראשונה הייתה אור ליום כ״ח באדר ב׳ תרע״ג (6 באפריל 1913). במאמרו בעיתון ״הפועל הצעיר״ (י״א ניסן תרע״ג) הכריז הד״ר א׳ רוזנשטין על ייסוד החברה באלה המילים:
חברה יהודית לחקירת ארץ ישראל.
סוף כל סוף נהיה הדבר. בבית הספרים הלאומי בירושלים הונח היסוד לחברה זו ששמה המובא בראש המאמר מעיד למדי על מהותה, שאיפותיה ומטרותיה.
...terra incognita לנו הארץ הזאת, והלוא אנחנו אומרים לרכוש אותה לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח. ואיפה הרוח הזאת המחיה אותנו? אין עכשיו עם שיכבש ארץ רק בכחו; כל ארץ שאיזה עם קולטורי (ורק עם כזה יכול בימינו לכבוש ארצות) חושב להתאחז בה, נחקרת קודם כל על ידו מכל צדדיה.
זמן קצר לאחר מכן התפרסם גם ״קול קורא״ מטעם החברה שביקש להסביר את תפקידיה. מן הדברים עולה כי ביקשו, בין היתר, לסגור פער מסוים ולשמש מעין תחליף למחלקת עתיקות מסודרת ובית נכאת אשר השלטון העות׳מאני לא קיים. דוד ילין נבחר ראש הוועד, א׳ ברור — למזכיר, ונמנו בה החברים א׳ מזיא, א״מ ליפשיץ, א״ב רוזנשטין וולדשטין.
למרבה הצער לא שרד מידע ארכיוני מימי ראשיתה של החברה. השתמר מכתב מאת ילין וברור, המציג את החברה שנוסדה זה לא כבר לעמיתיהם הגרמנים (החברה הגרמנית לחקר ארץ–ישראל, Deutsche Palaestina Verein, כבר נחשבה ותיקה, שהרי נוסדה בשנת 1877).1 דומה שזהו המסמך הקדום ביותר הנוגע לחברה העברית לחקירת ארץ–ישראל. מידע רב על ראשיתה של החברה מופיע גם במאמריו של א׳ ברור לכבוד יובל השלושים של החברה ויובל החמישים של החברה.2
ככל התחלה, הייתה גם זו של החברה לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה קשה. לא ידוע על כל פעילות, בוודאי שלא פעילות בחקירת הארץ ועתיקותיה. אין לבוא בטענות על כך לאבות המייסדים, הן הימים היו ימי השלטון העות׳מאני. לא רק שהאמצעים לפעולה היו דלים, גם השלטון היה עוין לפעולות שכאלה. יש לזכור כי רק שנתיים קודם לכן, בשנת 1911, אירעה התקרית החמורה שגרם לה הבריטי מונטגיו ב׳ פארקר, שניסה לחפור בהר הבית לשם חיפוש אוצרות. לאירוע הזה הייתה אמנם תגובה יהודית הולמת בדמות החפירות של ריימון וייל בגבעת עיר דוד בשנים 1913-1914, אך זו הייתה יוזמה של הברון רוטשילד (הנדיב הידוע), בגיבויו ובכספו.3
זמן קצר לאחר שנוסדה חדלה החברה לתפקד. א׳ ברור כורך זאת במלחמת השפות, שמשכה אליה את כל התעניינות הציבור, ולאחר מכן — בעטייה של מלחמת העולם הראשונה.
עם כינון המנדט הבריטי על ארץ–ישראל בשנת 1920 התחלף שלטון עוין בשלטון אוהד למחקר הארכאולוגי, והחברה נוסדה בפעם השנייה (ח׳ כסלו תר״פ), או, אם תרצו, חידשה את פעולתה, והפעם באופן מעשי ביותר. היוזמה להקמת החברה מחדש יצאה מאותה קבוצת אנשים, הפעם כ״חברה עברית לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה״, במקום ״יהודית״, ככל הנראה בהשפעת אליעזר בן יהודה, סגן היו״ר, כגרסתו של ברור.4 למרבה הצער לא נותר בידינו חומר ארכיוני על ייסוד החברה, לא ב–1913 ולא ב–1920, אבל לפחות מראשיתה של ההתחלה השנייה יש מידע בארכיון מחלקת העתיקות המנדטורית.5
עם כינון המנדט הבריטי הוקמה גם מחלקת עתיקות של ממשלת המנדט בראשותו של פרופ׳ ג׳והן גרסטנג. הונח הבסיס לחוק עתיקות תקיף ויעיל והחלה פעולה מגוונת בחקירה ובשימור עתיקות ארץ–ישראל. לצד מנהל מחלקת העתיקות הוקמה מועצה ארכאולוגית מייעצת (Archaeological advisory board). ישיבתה הראשונה של המועצה הארכאולוגית התקיימה ביום 20 בספטמבר 1920, במעמד הנציב העליון, הרברט סמואל. התיק המינהלי המתאים בארכיון מחלקת העתיקות המנדטורית מחזיק מסמכים הנוגעים למינוי החברים במועצה הזו בשנים 1920-1924. כחצי התיק עוסק בנציגה של הקהילה היהודית בארץ–ישראל.6 במסמך הראשון בתיק, מיום 19.8.1920, מודיע אליעזר בן יהודה, בצרפתית, כי בתיאום עם ד״ר אוסישקין, נשיא ה–commission sioniste (הוא ״ועד הצירים״), פרופ׳ נחום סלושץ יהיה נציג ה– Jewish Palestine Exploration Society, היא החברה העברית לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה, במועצה הארכאולוגית.7 אך עברו ימים אחדים וב–24.8.1920 הגיע למחלקת העתיקות מכתב רשמי מוועד הצירים לארץ–ישראל, האומר שד״ר בן יהודה טעה. לא אוסישקין ולא ועד הצירים הסכימו למנות את סלושץ כנציג למועצה הארכאולוגית. המכתב מציין כי הם מקווים לקבל מן האיגוד הציוני בלונדון את שם הנציג והוא יועבר למחלקה.
בישיבה הראשונה של המועצה השתתפו ג׳והן גרסטנג, מנהל מחלקת העתיקות; ו״ג׳ פיתיאן–אדמס, איש ביה״ס הבריטי בירושלים; סניור ברלוצי; האב לגרנג׳ מבית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה בירושלים (אקול ביבליק); הארכימנדריט קלאופס, הפטריארך האורתודוקסי של ירושלים; ד״ר ו״פ אולברייט, מנהל בית הספר האמריקני לחקר המזרח בירושלים. הנציג היהודי היה ד״ר ארתור רופין. אחר כך התערב בעניין הנציב העליון, שביכר את נוכחותו של חוקר ולא של עסקן ציוני כנציג היישוב היהודי. הוא הודיע למנהל מחלקת העתיקות שיש הבנה כי הנציג יהיה ד״ר סלושץ ולא ד״ר רופין. לא ברורים לאשורם יחסי הגומלין בין ועד הצירים ובין החברה העברית לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה, אך ב–18.8.1921 ביקש ועד הצירים ממחלקת העתיקות מכתב שבו ייאמר כי ראוי שהנציג יהיה יהודי, כמו למשל ד״ר וייל, בעל כישורים מדעיים בתחום הארכאולוגיה. דומה שהם רצו, בכל זאת, נציג משלהם.
על סדר היום של ישיבת המועצה הראשונה היו הנושאים הבאים: פטור (exemption) של כמה סוגי עתיקות מחוק העתיקות; הצעה לשיתוף פעולה עם ה Pro Jerusalem Society; הצעה לעבודות שיקום במצודה בירושלים; הצעה לעבודות שיקום בבית הכנסת העתיק בכפר נחום, בנייה בגת שמנים ועל הר תבור.
הישיבה השנייה התקיימה ב–28.9.1920, והשלישית ב–2.11.1920. אחר כך ירדה תכיפות הישיבות ל 4-5 ישיבות בשנה. רק באפריל 1921 צורף חבר ערבי למועצה: איסמעיל ביי אל–חוסייני. ואמנם מחציתו השנייה של התיק הנ״ל עוסקת בעיקר בבעיות של תרגום הניירת וכו׳ לערבית בעבור הנציג הערבי.
חפירות פרופ׳ נחום סלושץ בטבריה
כבר בישיבה השלישית של המועצה הארכאולוגית פתחו נציגי החברה לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה בפעילות ארכאולוגית לרוחב כל החזית. בישיבה השתתפו נחום סלושץ כחבר קבוע (אף שהוחלף זמן קצר לאחר מכן) וגם אליעזר בן יהודה.
פרוטוקול הישיבה מאלף משום שהוא מבטא מטרות מדעיות אחדות. הרקע של חלק מהן אינו נהיר. אנחנו קוראים בפרוטוקול:
... הפרופסורים בן יהודה ונחום סלושץ, המייצגים את Palestine Archaeological Society, נמצאים בישיבה ע״פ הזמנה. היו״ר ביקש מפרופסור בן יהודה להסביר למועצה את תוצאות בדיקותיהם בקיסריה, טבריה וערטוף (=הרטוב), ואת הצעותיהם לעתיד. הוא גם קרא מכתב מאת פרופסור סלושץ הפונה בבקשה לקבל רשות לחפור ולשמר את הפסיפס בעין דוֹק.8
פרופסור בן יהודה הסביר כי ״יש רצון לערוך חפירות–בדיקה באתר של העיר העתיקה של טבריה, המתוארת בדוח של פרופ׳ סלושץ על האתר, הממוקם ממערב לאגם, בין העיר המודרנית ובין המרחצאות בדרום. פרופ׳ סלושץ יהיה ממונה. מצפים כי סכום מתאים יאסף בחודשים הבאים״.9
פרופסור סלושץ דיווח למועצה על בדיקותיו בקיסריה. יש לציין שאין בידינו שום ידיעה במה מדובר, והיכן בקיסריה נעשה הדבר. פרופסור בן יהודה הביע את רצון החברה שלו לערוך בדיקות באתר שהוא מאמין שהיא עיר פלשתית בערטוף [=הרטוב]. הוא ציין כי החברה מצפה לקבל סיוע מבעלי הקרקע. גם על כך אין בידינו כל ידיעה במה מדובר. בן יהודה ציין כי מר /// [כאן הושאר מרווח בלתי כתוב] יהיה ממונה.
האב לגרנג׳, נציג בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה, ביקש שמשימת החפירה של פסיפס עין דוק תישמר לאקול ביבליק, מאחר שדומה כי החברה לחקירת ארץ–ישראל מציעה כבר שתי משימות אחרות. הובן שהוא כבר הגיש קודם לכן בקשה לביצוע משימה זו. הפרופסורים בן יהודה וסלושץ הסכימו בלבביות לסגת מבקשתם לאתר עין דוק לטובת האקול ביבליק.
הוסכם שהאתרים של טבריה ושל הרטוב (ערטוף) יישמרו לחברה לחקירת ארץ–ישראל. בו–ביום הוצא לחברה לחקירת ארץ–ישראל (Jewish Archaeological Society) רישיון לחפירת–בדיקה (“to make soundings”), ולנחום סלושץ רישיון לחפירות–בדיקה בטבריה בין ה–2.11.1920 וה–2.1.1921, כדי לברר אם האתר מתאים לחפירות. כן הוסכם שהאתר של עין דוק יישמר לאקול ביבליק. דומה שבנקודה זו נקבעה האתיקה המקצועית, הבלתי רשמית, הנהוגה בישראל עד היום, שחופר או מוסד לא יערכו חפירה בדיוק באתר שנחפר קודם לכן בידי מאן דהו אחר, אלא אם כן ביקשו וקיבלו את הסכמתו לכך.
ביום 5.4.1921 דיווח סלושץ על חפירותיו למחלקת העתיקות בעל–פה, כפי שמעיד תזכיר של הריאיון אתו. בין היתר דיווח על מציאת טור עמודים שחמישה מהם ניצבים במקומם, רצפות פסיפס, כותרת קורינתית, סרקופג ועליו כתובת יוונית וכתובת כופית. זוהי ההודעה הראשונה על גילוי בית הכנסת בחמת–טבריה.11 סמלי הדבר שבחפירה זו, שהייתה החפירה הראשונה שביצע מוסד יהודי כלשהו בארץ–ישראל, נחשף בית כנסת קדום מתקופת הגאונים — ימי פריחתה של טבריה. סמלי עוד יותר שהממצא החשוב ביותר שנתגלה בחפירה הוא מנורת שבעת הקנים המגולפת בתבליט באבן — תגלית יחידאית שעד היום לא נתגלתה כמותה. בכך החל גם להתגבש הגרעין לאוסף עתיקות שנשמר לזמן מה בבניין מחניים בירושלים (כיום בניין א׳ של משרד החינוך והתרבות) תחת השגחתו של האוצר, ש׳ רפאלי. אוסף זה היה לגרעין אוסף בית הנכאת ״בצלאל״ ולימים — אוסף מוזיאון ישראל.
ביום 6.4.1921 העביר ג׳ גרסטנג לידיו של ד׳ ילין המחאה על סך 30 פאונד, תרומת בית הספר הבריטי לחפירות סלושץ בטבריה! ילין ענה לו במכתב תודה.10 לא ברור פשרו של המחווה הזה.
קיים מידע על חפירה נוספת, שלא ברור אם התקיימה: ביום 26.11.1921 הונפק לנחום סלושץ רשיון מס׳ VIII לחפור בסילואן, במגרש של דאוד סולימן שבין שער האשפות ובין בריכת השילוח ! מאחר שהאיתור הוא כללי מדי, אין לדעת במה מדובר. האתר מצוי אי–שם על גבעת עיר דוד או בעמק הטירופויאון.
מבצע חפירות העופל
בישיבת המועצה מיום 16.11.1922 הביא גרסטנג לפני המועצה רעיון לקיים מבצע חפירות בגבעת העופל, היא עיר דוד. בן יהודה היה נציג החברה. על האפיזודה הזו כתבתי בפרוטרוט במקום אחר.12 אזכיר כאן רק את עיקרי הדברים: עם התמנותו של גרסטנג למנהל מחלקת העתיקות המנדטורית, הוא עמד מיד על חשיבותה של הגבעה המזוהה עם עיר דוד. מאחר שייחס לה חשיבות ״בינלאומית״, יזם מבצע חפירות בינלאומי. אולם פנייתו לרשימה ארוכה של מוסדות ארכאולוגיים בעולם זכתה לתגובה מינורית, וגם התנאי שכל גוף שיחפור יבטיח את המימון בסכום של 5000 פאונד היה מכשול. בסופו של דבר רק שלושה גופים הביעו נכונות אמיתית לקחת חלק במבצע: הבריטים, הצרפתים והיהודים באמצעות החברה לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה. הבריטים הצליחו אך בקושי לגייס את הכסף וגם נתקשו לגייס חופר (לבסוף נעתר מקאליסטר). לצרפתים היה מימון נדיב של הברון רוטשילד, והארכאולוג היהודי–צרפתי ריימון וייל נעתר לחזור ולחפור. החברה לחקירת ארץ–ישראל קיבלה רישיון, ומן הסתם הייתה מוצאת מי שישא בהוצאות, ואף שבתחילה מסרה שיש בידיה סכום של 1000 לירות מצריות לטובת המפעל, לא היה בידיה הסכום המלא הנדרש ולכן לא השתתפה בחפירות.
החלפת הנציג במועצה הארכאולוגית
בישיבה המועצה מיום 14.2.1923, שהתקיימה לאחר פטירתו של בן יהודה, ייצג דוד ילין את החברה. במקביל הציעה החברה גם את ד״ר יוסף קלאוזנר לחבר במועצה, אך הנציב העליון התנגד שלקהילה היהודית יהיו שני נציגים במועצה. בניגוד לחברה לחקירת ארץ–ישראל, שהייתה בדעה שבן יהודה (וקודם לכן סלושץ) היו נציגיה במועצה הארכאולוגית, הבריטים ראו בהם את נציגי היישוב היהודי כולו ולא נציגים של חברה מסוימת. האוניברסיטה העברית עוד לא נוסדה אז ופעילות חוקריה הארכאולוגים החלה רק זמן רב אחר כך. דוד ילין מסר למנהל שהחברה מינתה את ישעיהו פרס לנציגה.13 אחר כך הודיעו לפרס שהנציב העליון כבר פנה לקלאוזנר וביקשו את סליחתו על הטעות. בישיבה הבאה (9.7.1923) נכחו ילין (בהזמנה מיוחדת) וגם קלאוזנר, ככל הנראה בזיקה למבצע חפירות העופל.
הנה כי כן, בשלוש שנים השתתפו בישיבות המועצה הארכאולוגית מטעם היישוב היהודי, או החברה לחקירת ארץ–ישראל, ה״ה סלושץ, רופין, בן יהודה, ילין, קלאוזנר וכמעט גם פרס. זו בוודאי עדות לעניין הרב שהיה למגזר היהודי בענייני חקר העבר הרחוק. הדבר מתברר עוד יותר לאור מכתב נוסף, חסוי, המצוי בתיק, של מנהל מחלקת העתיקות אל המזכיר הכללי של ממשלת המנדט, על מצב הנוכחות של חברי המועצה הארכאולוגית בישיבות המועצה!! באותה שנה התקיימו 4 ישיבות.14 התוצאות: ברלוצי — 0; ריצ׳מונד (במקום גרסטנג המנהל, ולימים המנהל הבא) — 2; המטרופוליט מנצרת — 0; אסמעיל חוסייני — 1; יוסף קלאוזנר — 4 (בכל הישיבות).
לאותם ימים ראשונים שייכת גם האפיזודה הבאה: ביום 24.12.1923 כשנה לאחר מות בן יהודה, פנתה ה״קרן אמונים לזכר אליעזר בן יהודה״ למחלקת העתיקות המנדטורית בבקשה להעביר עמוד עתיק מעיר דוד ולהציבו לזיכרון על קברו. נודע להם שגוף כלשהו חייב לקחת אחריות בעניין, והם מבקשים להיות האחראים לעניין זה. המועצה דנה בכך והחליטה בחיוב. דומה שפעולה זו לא התקיימה.15
חפירה ביד אבשלום
את סקירתי על יחסי הגומלין בין מחלקת העתיקות המנדטורית ובין החברה העברית לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה בימיה הראשונים אסיים בציון חפירתו של נחום סלושץ ביד אבשלום שבירושלים (1924). למען הדיוק, הייתה זו יותר פעולה של ניקוי תחתית המונומנט מן העפר שהצטבר סביבו במהלך הדורות וחשיפת פתח מערת יהושפט שמאחוריו. אמנם נכתב על כך דוח,16 אך היו בו רק מעט פרטים וכולם ידועים ולפיכך לנ׳ אביגד, שערך את המחקר המקיף של המונומנט, היו רק מעט דברי ביקורת עליו.17
התמזל מזלו של סלושץ שהחפירה הזו, וגם הוא עצמו, תועדו בסרט (ראינוע) בידי הצלם יעקב בן–דב, אבי הקולנוע העברי בארץ–ישראל.18 שרדו אמנם רק שניות אחדות, המראות את סלושץ ניצב לבוש בחליפה על המסד של המונומנט וכמה פועלים מסירים במכושים את העפר. ככל הידוע, זו החפירה הראשונה בארץ–ישראל שהונצחה בסרט קולנוע.
סיכום
הדברים שלעיל הם אפיזודות מימי ״התחלתה השנייה״ של החברה העברית לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה, שהייתה לחברה היהודית הלמדנית הראשונה שחבריה עסקו בחקר ארץ–ישראל. הם מציגים היבט נוסף של החוגים המשכילים בארץ–ישראל — רצונם לחקור את הארץ באופן בלתי אמצעי, על–ידי חשיפת עברה מתחת רבדי העפר שנערמו עליה במשך הדורות. בכך שאפו חוגים אלה להיות ככל הגויים (בריטים, גרמנים, צרפתים ואמריקנים), שהקימו בחלקה השני של המאה הי״ט ובראשית המאה הכ׳ אגודות שכאלה. למרות ההתחלה הראשונה, הכושלת, של שנת 1913, עלה בידיהם הדבר בשנת 1920.
אף שאיש מבין המייסדים והפעילים הראשונים לא היה ארכאולוג של ממש (נ׳ סלושץ עסק בחקר הכתב הפניקי), או אפילו איש–שדה,19 הם הכירו בצורך בעבודת–השדה וגם השיגו הישגים נאים לזמנם. פעילותם מול מחלקת העתיקות שאך זה נוסדה, אולם נשענה על מסורת מקצועית רבת–שנים, מעידה על הרצון לפעול עד כמה שאפשר, גם אם האמצעים הדלים לא התירו זאת תמיד. להתחלה הצנועה הזו בא המשך מפואר, שהחל בשנת 1936, עם גילוי בית הקברות היהודי העתיק של בית שערים בחפירתו של בנימין מזר. אך זהו כבר פרק נפרד.
1 אני מודה לידידי ועמיתי ד״ר הלנסוולף בלדהורן, שהביא לידיעתי קיומו של מסמך זה.
2 א״י ברור, ״יסוד החברה היהודית לחקירת ארץ–ישראל״, ידיעות י (תש״ד), עמ׳ 125-128; פורסם מחדש בתוך קובץ ב, ירושלים תשכ״ה, עמ׳ 344-347.
3 N.A. Silberman, Digging for God and Country, New York 1982, pp. 180-188, 216 ; נ׳ שלו–כליפא, ״בעקבות אוצרות המקדש: משלחת פארקר שחפרה בעיר דויד בשנים 1909-1911״, קדמוניות 116 (תשנ״ט), עמ׳ 126-133. וראו גם דבריו של רוטשילד בעניין כעדותו של חיים ויצמן: Trial and Error, the Autobiography of Chaim Weizmann, The Jewish Publication Society of America, Philadelphia 1949, I, p. 139
4 מאוחר יותר, לאחר קום מדינת ישראל ובהשפעתו של דוד בן–גוריון, נפלה גם ״עברית״ ונותרה ״החברה לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה״, הפועלת תחת שם זה עד היום הזה.
5 סדרת תיקי ATQ, האצורה בארכיון רשות העתיקות שבבניין מוזיאון רוקפלר. אני מבקש להודות לנורית פייג ולאריה רוכמן–הלפרין על הסיוע שהגישו לי בעניין זה.
6 תיק ATQ / 14 .
7 בסיפא של המכתב ציין בן יהודה כי החתום, כלומר הוא עצמו, הוא המחבר של המילון לשפה העברית, נשיא האקדמיה העברית, ונשיא בפועל של החברה העברית לחקירת א״י ועתיקותיה.
8 הפסיפס בבית הכנסת העתיק של נערן, הסמוך לוואדי עוג׳א בבקעת הירדן, שנתגלה במהלך קרבות מלחמת העולם הראשונה.
9 תיק 121/ATQ/2883.
10 ג׳והן גרסטנג הקים במקביל למחלקת העתיקות הממשלתית גם את בית הספר הבריטי לארכאולוגיה בירושלים, ושימש מנהלו בשנותיו הראשונות.
11 שרידים אלה קבורים כיום מתחת למלון גני חמת בטבריה. אין לבלבל בין מבנה זה ובין בית כנסת עתיק אחר באתר, שנחפר בידי משה דותן ושרידיו חשופים בפארק הארכאולוגי במקום.
12 ר׳ רייך, ״המפעל הבינלאומי לחפירות ארכאולוגיות בעיר דוד בתקופת המנדט הבריטי״, קדמוניות 123 (תשס״ב), עמ׳ 53-57.
13 שם, מכתב מיום 1923.7. 3.
14 שם, דו״ח מיום 28.12.23.
15 ראו הקבר וסביבותיו בתצלום מתקופת המנדט הבריטי אצל י׳ לנג, דבר עברית: חיי אליעזר בן יהודה, יד יצחק בן–צבי, ירושלים תשס״ח, עמ׳ 836. אין בו כל סימן לעמוד אבן עתיק.
16 נ׳ סלושץ, ״החפירות מסביב ליד–אבשלום״, קובץ החברה העברית לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה, א, ספר ב (תרפ״ה), עמ׳ 2-45.
17 נ׳ אביגד, מצבות קדומות בנחל קדרון, ירושלים 1954, עמ׳ 7-8.
18 ״יעקב בן–דב, אבי הסרט העברי״, קלטת בהוצאת ארכיון הסרטים היהודיים ע״ש סטיבן שפילברג.
19 כדוגמת הבריטים וורן, פיטרי, מקאליסטר ואחרים; ונסאן הצרפתי; שיק, שומאכר, ווצינגר הגרמנים; ואולברייט האמריקני.
